השבוע החיטה עלתה 12% בחמישה ימי מסחר, התנועה השבועית החזקה שלה מזה ארבע שנים, אחרי שהלחימה בים השחור השביתה כמעט את כל נמלי היצוא של שני הצדדים הנלחמים — רוסיה ואוקראינה - שתי מדינות, שביחד שולחות בערך רבע מכל החיטה שחוצה גבול כלשהו בעולם. זה נשמע קצת דרמטי, גם עליה מאוד חזקה בזמן מאוד קצר, וגם ריכוז של חומר הגלם בצינור אחד של העולם - מלחיץ. עד כמה זה משפיע בסוף על הכיס שלנו?
כדי לענות על השאלה הזו, צריך לבדוק כמה עולה לייצר לחם, ובסוף כמה עולה לקנות אותו. החיטה שיושבת בתוך כיכר לחם שווה בערך 15 סנט (אם נדבר במונחי דולר ארה"ב). כולנו יודעים שזה רחוק מאוד מהמחיר שאנחנו משלמים בקופה (קורא קורא וקופתו). כלומר, כמעט כל מה שאתם משלמים במחיר הלחם הסופי, הוא טחינה, אפייה, אריזה, הובלה, המדף שהכיכר ישבה עליו, שכר העבודה של מי שסידר אותה שם, החשמל בתנור, והרווח של כל אחד בדרך. התייקרות של 12% מוחלת על 15 סנט, ואז נדחפת דרך המון עלויות אחרות, ומפסיקה להיות מוחשית הרבה לפני שהיא מגיעה אליכם. את זה כבר ראינו: בשנת 2022, אחרי הפלישה לאוקראינה, מחיר החיטה בערך הוכפל, ומחיר הלחם באירופה עלה באחוזים בודדים בלבד.
אז בכל זאת - מי משלם, ובמזומן? הרי לא יכול להיות שבכל מקום בעולם, ההתייקרות הזו תיספג כלא היתה? פה אנחנו נכנסים לגיאו-פוליטיקה של הכלכלה. צריך לזכור, לא כל כלכלות העולם מפותחות, ליברליות ומתקיימות במשק חופשי. למעשה רוב העולם (במונחי אוכלוסיה כמובן, לא במונחי תוצר) עדיין חי בכלכלות אחרות. אז הנה דוגמא לכלכלה אחת, שמרגישה את העלייה ממש בכיס, ובאופן מיידי:
מצרים היא יבואנית החיטה הגדולה בעולם, והיא (כלומר, המדינה. לא מפעלים, לא יזמים ולא אזרחים) קונה בעצמה חלק גדול מהחיטה המיובאת כדי להפעיל תוכנית לחם מסובסד שמאכילה כשבעים מיליון בני אדם. כיכר לחם שנמכרת במחיר שהמדינה קובעת היא לא מוצר שיש מאחוריו שרשרת תעשייתית שלמה. ההתייקרות כולה נוחתת במקום אחד, על התקציב המממן. ולכן, אם הסגירה בים השחור תימשך, למצרים לא תיוותר ברירה — וכבר ב-2024 היא נאלצה להעלות את מחיר הלחם, לראשונה משנת 1989.
אם נרחיב את סיפור החיטה לתמונה קצת יותר כללית - מחירי הסחורות, בעיקר הגלובליות, אלו שנעות מסביב לכדור כדי להפיק מוצרים במקומות אחרים - הם פרמטר שיש לו התנהגות שעשויה להיות קיצונית, אבל השפעתו על הצרכן הסופי, ועל כלכלות מקומיות, משתנה מסחורה לסחורה וממדינה למדינה, לעיתים באופן לא צפוי.
בואו ניקח דלק מצד אחד. בין באר הנפט לבין המכונית שלכם יש שרשרת ייצור ושיווק יחסית קצרה — מזקקים אותו, מובילים אותו, מוכרים אותו — ולכן, בערך מחצית ממה שאתם משלמים בתחנה הוא עלות הנפט הגולמי עצמו. לכן כשהנפט זז, המחיר בתחנה זז אחריו תוך ימים, וכולנו מרגישים את זה כמעט מיד. אין שם שרשרת ארוכה מספיק כדי לבלוע משהו. (החלק שכן יציב שם הוא המס, שהוא סכום קבוע לליטר ולא זז עם השוק — ולכן כשהנפט מתייקר, המס דווקא מרכך את האחוזים. אבל על זה אולי בפעם אחרת). דלק הוא כמעט הסחורה היחידה שבה שווה לכם באמת להסתכל על מחיר חומר הגלם בחדשות, כי השינוי אכן יגיע אליכם, והוא יגיע מהר.
ומהצד השני של הזירה, הקפה: משרד החקלאות של ארה"ב מדד לאורך שנים והגיע לתוצאה: עלייה של 10% במחיר פולי הקפה בעולם מזיזה את שקית הקפה בסופר בערך ב-3% (כלומר, 30% מהעליה מתגלגל למחיר הסופי). בשקית הזאת נכנסות גם עלויות הקלייה, אריזה, שיווק ומקום על המדף, אבל הפולים עדיין נתח רציני ממנה. עכשיו קחו את אותם פולים בדיוק והכניסו אותם לכוס בבית קפה, ושם הם כמעט נעלמים — כי מה שאתם קונים שם הוא בעיקר שכירות על פינת רחוב, האדם שמאחורי הדלפק, חלב, כוס ומדיח. כשמחירי בתי הקפה עלו השנה, הפולים הוסיפו לזה אחוז בערך, וכל השאר היה שכר עבודה, שכירות וציוד. אותה סחורה, שני מוצרים, שני התנהגויות שונות.
רוצים עוד דוגמא מעניינת: קבלו את ידידנו הקקאו, שעשה בשנתיים האחרונות דרך מרמה של בערך 2,500 דולר לטון, שסביבה נבנתה כל תעשיית השוקולד, לקרוב ל-13,000 דולר. חפיסת השוקולד הממוצעת בארה"ב עלתה בעקבות זה מ-2.43 דולר ל-3.45 דולר. באחוזים זה גלגול חלקי מאוד ביחס למה שקרה לקקאו (המחיר קפץ בערך ב 40%, כשהקקאו עלה ב 420%), אבל בכיס זה הדבר היחיד ברשימה הזאת שאנשים באמת הרגישו. הסיבה פשוטה: בחפיסת שוקולד יש הרבה פחות אנשים בדרך מאשר בכיכר לחם, והקקאו הוא נתח גדול ממנה.
כדי להתמודד עם העליה המטורפת הזו בחומר הגלם, היצרניות הקטינו חפיסות והחליפו חלק מהקקאו בחומרים אחרים, כלומר שילמתם אותו דבר (או בעצם הרבה יותר), וקיבלתם פחות. טריק נדרש, שמלמד כמה מניפולציות מוצרים יכולים לעבור כתוצאה משינויים דרמטיים במחירי חומר גלם. ומצד שני, שמחיר הקקאו עשה את (כמעט כל) הדרך למטה, מחיר השוקולד בסופר לא ירד איתו מיד, פשוט כי חומר הגלם היקר נשאר עוד חודשים בייצור עצמו (במפעל ובתוצר הסופי), ושוב הודגם שתנודות מחירי הגלם לא מתגלגלות (מהר, או בכלל) לצרכן הסופי. כלומר, אנחנו.
אז בפעם הבאה שכותרת תספר לכם שסחורה כלשהי זינקה, גודל הקפיצה כנראה פחות מעניינת. מה שיותר חשוב הוא השאלה, כמה ידיים עומדות בין הגלם לבין היד המשלמת שלכם, ומי מהן כבר נעל מחיר מראש — כלומר סגר היום את המחיר של מה שיגיע אליו בעוד חצי שנה. שתי התשובות ביחד יגידו לכם אם זה נוגע לכם בכלל, ומתי.
ישראל יושבת במקום מוזר, ושווה לומר את זה במפורש גם לקוראים האמריקאים. רוב החיטה שמגיעה למאפיות בישראל באה מרוסיה, בזמן שהלחם האחיד (סוג יחסית פשוט ונפוץ של לחם) נמצא תחת פיקוח מחירים ומתעדכן לפי תחשיב חודשי במשרד ממשלתי ולא לפי השוק. כלומר מבחינת מחיר, הקורא הישראלי מבודד אפילו יותר מהאמריקאי. אבל פיקוח מחירים לא גורם לעלות להיעלם, הוא רק מזיז אותה: מישהו עדיין משלם את הפער בין מה שהגרגר עלה לבין מה שהמדף גובה, וכשממשלה מחזיקה את מחיר המדף למטה, המישהו הזה הוא הקופה הציבורית. כמו במצרים, אבל בווליום נמוך יותר. לפני שתי איגרות כתבתי על החוב האמריקאי וטענתי שחוב הוא דבר פתיר, ושתמיד מישהו משלם עליו — במיסים או באינפלציה. הנה אותו מנגנון בדיוק, בגודל שאפשר להחזיק ביד. מי שפספס, אני ממליץ לקפוץ לשם כאן.
הסיכון האמיתי של ישראל בסיפור הזה הוא בכלל לא המחיר. הוא האספקה. מדינה שמייבאת כמעט את כל החיטה שלה, ורובה ממקור אחד שנמצא עכשיו בתוך לחימה, לא צריכה לדאוג מכיכר יקרה יותר. היא צריכה לדאוג מהאפשרות לייצר אותה באופן קבוע ומספק לכלל הדרישה. אחרת, היא ואזרחיה באירוע אחר לגמרי (לפחות ברמת הלחם).
נתראה באיגרת של השבוע הבא, או במהלך השבוע – אם לא אצליח להתאפק עד אז...