השבוע יצא דוח התעסוקה האמריקאי, והכותרת שכולם ציטטו הייתה פשוטה: האבטלה בארה"ב ירדה ל-4.2%. בדרך כלל זו בשורה טובה, אבטלה שיורדת אומרת שיותר אנשים עובדים. אלא שהפעם, אם קוראים את הדוח עצמו ולא רק את הכותרת, מגלים תמונה הפוכה. המשק האמריקאי הוסיף ביוני 57 אלף משרות בלבד, כשהכלכלנים ציפו ליותר מכפול מזה, בערך 115 אלף. גם המספרים של החודשים הקודמים לא נשארו כמו שהיו: הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה חזרה אחורה, בדקה שוב את הנתונים, וגילתה שגם באפריל וגם במאי נוספו פחות משרות ממה שהיא דיווחה בזמנו, אז היא תיקנה את המספרים כלפי מטה. במילים אחרות, לא רק שיוני היה חלש, גם העבר שנראה סביר התברר בדיעבד חלש יותר ממה שחשבנו.
אז הנה הסתירה שאי אפשר להתעלם ממנה: גיוס עובדים היה חלש, המגמה מתקררת, אבל האבטלה דווקא ירדה. איך שני הדברים האלה חיים באותה נשימה? התשובה מתחילה במקום שרוב האנשים אף פעם לא עצרו לחשוב עליו, בשאלה הפשוטה מה מספר האבטלה בכלל מודד.
דמיינו תור ארוך מחוץ ללשכת התעסוקה. בעיר יש שלושה סוגים של אנשים: יש את מי שכבר עובד, יש את מי שעומד בתור ומחפש עבודה, ויש את מי שהתייאש, קם מהתור והלך הביתה. מספר האבטלה הרשמי, זה שאתם שומעים בחדשות, מסתכל רק על התור. הוא לוקח את מי שעומד בתור בלי עבודה, ומחלק אותו בכל מי שעדיין "במשחק", כלומר העובדים ועומדי התור ביחד. כאן הטריק: מי שקם והלך הביתה פשוט נמחק מהחשבון. הוא לא נספר כמובטל, כי מובטל מוגדר כמישהו שמחפש עבודה באופן פעיל. ברגע שהוא הפסיק לחפש, הוא נעלם מהמשוואה כאילו לא היה שם מעולם.
עכשיו שימו לב מה זה עושה. אם ביום בהיר אחד מאה אנשים מתייאשים וקמים מהתור, התור מתקצר. תור קצר יותר נראה כמו בשורה טובה, כאילו הבעיה הצטמצמה. אבל אף אחד מהמאה לא מצא עבודה. הם פשוט הלכו הביתה. מספר האבטלה ירד, לא כי המצב השתפר, אלא כי אנשים ויתרו.
זה בדיוק מה שקרה ביוני. שוק העבודה האמריקאי לא גדל, הוא התכווץ ב-720 אלף איש. כמעט שלושה רבעי מיליון אנשים יצאו מכוח העבודה, כלומר הפסיקו לעבוד ולחפש עבודה בבת אחת. הנתון שתופס את זה נקרא שיעור ההשתתפות, והוא פשוט אחוז המבוגרים שעובדים או מחפשים עבודה. החודש הוא ירד ל-61.5%, הרמה הנמוכה ביותר מאז מרץ 2021. זו הסיבה האמיתית שהאבטלה "ירדה": לא כי התור התקדם, אלא כי חלק ניכר ממנו קם והלך.
אפשר לחזור עכשיו למספר אחר, שכבר הזכרתי פעם באיגרת #08. מלבד שיעור האבטלה הרשמי, קיים עוד מדד אבטלה, רחב יותר, שנקרא בעגה המקצועית יו-6. אם המדד הרשמי סופר רק את מי שאין לו עבודה והוא מחפש באופן פעיל, יו-6 מנסה לתפוס גם את מי שנופל בין הכיסאות: את מי שעובד במשרה חלקית רק כי לא הצליח למצוא משרה מלאה, ואת מי שכבר התייאש מהחיפוש אבל היה שמח לעבוד אילו הייתה עבודה. זה מספר שמנסה להראות כמה אנשים באמת לא מסודרים בשוק העבודה, ולא רק את הקצה הרשמי והמצומצם שלו. הפעם דווקא גם יו-6 ירד, ל-7.9%. אז אולי בכל זאת הכל בסדר? ממש לא. לשני המספרים, הרשמי והרחב, יש בדיוק אותה בעיה: שניהם רואים רק את מי שעדיין בתוך שוק העבודה, מי שעובד או לפחות מחפש. את מי שקם, ויתר והלך הביתה, אף אחד מהם לא סופר. המדד היחיד שהצליח לתפוס השבוע את מה שקרה באמת הוא שיעור ההשתתפות, אותו אחוז מבוגרים שעובדים או מחפשים, וזה שצנח לשפל של יותר מארבע שנים. הוא אומר בדיוק את מה ששני האחרים פספסו: אנשים לא מצאו עבודה, הם פשוט הפסיקו לחפש.
אחרי דוח כזה, חלש כמעט בכל פרמטר, ההיגיון אומר שהבורסה צריכה לרדת. במציאות קרה בדיוק ההפך: מדד הדאו ומדד הנאסד"ק, שני מדדי המניות המרכזיים בארה"ב, דווקא עלו באותו יום. זה נשמע לא הגיוני, עד שמבינים על מה המשקיעים באמת מסתכלים. הם לא הגיבו למצב של העובדים, הם הגיבו למה שהדוח הזה עושה לפדרל ריזרב.
הפדרל ריזרב, או בקיצור "הפד", הוא הבנק המרכזי של ארה"ב, הגוף שקובע את הריבית במשק. זו אותה ריבית שמשפיעה כמעט על הכל, מההחזר החודשי על המשכנתא ועד הכדאיות של השקעה במניות. לפד יש כלי מרכזי אחד: כשהכלכלה רותחת מדי והמחירים מתחילים לטפס מהר, הוא מעלה את הריבית כדי לקרר אותה; כשהכלכלה נחלשת ומאבדת מהירות, הוא מוריד את הריבית כדי לעודד אותה. עכשיו אפשר לחבר את הנקודות. דוח תעסוקה חלש הוא סימן שהכלכלה מתקררת, וכלכלה מתקררת מורידה מהפד את הלחץ להעלות ריבית, ואולי אפילו דוחפת אותו להוריד אותה מוקדם יותר ממה שתוכנן. אבל למה כל זה מזיז דווקא את המניות? מכמה סיבות שמצטברות. קודם כל, כשהריבית יורדת, ההלוואות נעשות זולות יותר, וחברות יכולות לגייס כסף בזול, להתרחב ולהרוויח יותר. שנית, האלטרנטיבה הבטוחה למניות, כמו פיקדון בבנק או אגרת חוב ממשלתית, נעשית פחות משתלמת כשהריבית נמוכה, אז חלק מהכסף הגדול זורם מהאפיקים הבטוחים אל שוק המניות ומעלה אותו. לכן, בעיני המשקיע, דוח תעסוקה גרוע הוא דווקא חדשות טובות: הוא מקרב את הורדת הריבית שהשוק מייחל לה.
זה בדיוק העיקרון שחוזר בשוק שוב ושוב: בטווח הקצר, הבורסה לא מגיבה לכלכלה עצמה, היא מגיבה למה שהיא חושבת שהפד יעשה בגלל הכלכלה. אלה שני דברים שונים לגמרי, ומי שמבלבל ביניהם יופתע כל פעם מחדש מדוע השוק עולה ביום של חדשות רעות, ויורד ביום שנראה על פניו טוב.
מה זה אומר על הכיס שלכם?
אז מה כל זה אומר על הכיס שלכם? קודם כל, ולא משנה אם אתם קוראים את זה מניו יורק או מתל אביב, הלקח הראשון הוא לקרוא כותרת כלכלית בזהירות. בפעם הבאה שתשמעו "האבטלה ירדה", אל תעצרו בכותרת. תשאלו למה היא ירדה, כי כמו שראינו, אותו מספר בדיוק יכול להתפרסם גם כשהמצב באמת משתפר וגם כשאנשים פשוט מתייאשים ומפסיקים לחפש, שני מצבים הפוכים לחלוטין. מי שקורא רק את הכותרת עלול לקבל בדיוק את התמונה ההפוכה מהמציאות, ולהרגיש בטוח בדיוק כשכדאי להיזהר.
והנקודה הזו נוגעת גם לישראלים, לא רק לאמריקאים, ולהרבה יותר אנשים ממה שנדמה. גם ישראלי שלא קנה מעולם מניה אמריקאית בודדת מחזיק לרוב נתח נכבד מהשוק האמריקאי, דרך קרן הפנסיה, קרן ההשתלמות או קרן שמחקה את מדד חמש מאות החברות הגדולות בארה"ב. מה שקורה לריבית האמריקאית זז בסוף גם בחיסכון הישראלי, וגם בשער השקל מול הדולר. השבוע ראיתם את המנגנון הזה חי: דוח כלכלי גרוע הרים את השוק, לא כי הכלכלה חזקה אלא כי המשקיעים תמחרו ריבית נמוכה יותר בהמשך. הטעות היחידה שבאמת כדאי להימנע ממנה היא להתבלבל ולחשוב שהמניות עלו כי המשק בריא. הן עלו בזכות הפד, לא בזכות שוק העבודה, וזה הבדל שיכול לעלות כסף למי שלא שם לב אליו ובונה על הכלכלה במקום על הריבית.
נשאר עוד מרכיב אחד שיכריע לאן כל זה הולך, והוא יושב אצל האיש שמנהל את הפד. לבנק המרכזי האמריקאי יש למעשה שתי מטרות שנמשכות לכיוונים הפוכים: מצד אחד לשמור על אינפלציה נמוכה ויציבה, כלומר על מחירים שלא מטפסים מהר מדי, ומצד שני לשמור על תעסוקה גבוהה, שאנשים יעבדו. בזמנים רגילים אפשר לאזן בין השתיים, אבל לפעמים הן מתנגשות, וזה בדיוק המצב עכשיו. יו"ר הפד החדש, קווין וורש, אמר השבוע במפורש שהעדיפות שלו היא להוריד את האינפלציה אל היעד של 2% שהוא מכוון אליו, ולא התעסוקה. המשמעות מטרידה: כל עוד האינפלציה גבוהה, וורש יכול להרשות לעצמו להתעלם משוק עבודה שנחלש בשקט, ולא למהר להוריד ריבית כדי לעזור לו. לכן המספר החשוב הבא שנחכה לו הוא לא עוד דוח תעסוקה, אלא מדד המחירים לצרכן, אותו מדד שמודד את קצב עליית המחירים בחנויות. אם המדד יירד, כלומר אם המחירים יתחילו להתמתן, הפד יוכל סוף סוף להפנות את תשומת הלב שלו לשוק העבודה שהולך ונסדק. אם הוא יישאר גבוה, וורש ימשיך להסתכל רק לכיוון אחד, ושוק העבודה יצטרך להסתדר לבד.
נחיה ונראה.
נתראה באיגרת של השבוע הבא, או במהלך השבוע — אם לא אצליח להתאפק עד אז...