במשך ארבעה עשורים שאני מתפרנס מהתעשייה הפיננסית, ראיתי לא מעט אופנות באות והולכות. תמיד יש משהו חדש שהולך להפוך את כולם לעשירים, ותמיד יש מישהו שמוכר את החלום הזה לאנשים שעבדו קשה על הכסף שלהם. עם הזמן, למדתי לזהות סימן אחד שחוזר על עצמו: ברגע שמספרים לך על נכס שאי אפשר להפסיד בו, שרק עולה, ושמי שמעז למכור אותו מנודה מהקהילה – אתה כבר לא מסתכל על השקעה. אתה מסתכל על הימור. השבוע קיבלנו על זה תזכורת קטנה ולא רעה.
נתחיל ממה שקרה. כבר ארבעה שבועות ברציפות שכסף יוצא מקרנות הביטקוין הגדולות – אלו שמאפשרות לאדם רגיל להחזיק ביטקוין דרך חשבון השקעות רגיל, בדיוק כמו שהיה קונה מניה. יותר מחמישה מיליארד דולר נשלפו מהן החודש, רצף המשיכות הכבד ביותר מזה למעלה משנה. באמצע כל זה הגיע דיווח קטן שעשה הרבה רעש: מייקל סיילור, האיש שבנה חברה ששווה מיליארדים על עיקרון אחד – קונים ביטקוין ולא מוכרים, אף פעם – מכר. לא הרבה, 32 מטבעות, טיפה זניחה מתוך מה שהחברה שלו מחזיקה. הראשונה מאז 2022.
כאן אני רוצה לעצור, כי קל לטעות בקריאה של הדבר הזה. המכירה של סיילור היא לא נבואה. היא לא מבשרת שום קץ, והוא לא “ראה משהו” שאתם לא רואים. היא פשוט עוד לבנה אחת שמשתחררת מקיר שבונים אותו אבן על אבן כבר שנים. ההבדל היחיד הוא שכשהלבנה הזו נשמטת, כי היא של סיילור, שומעים אותה ביתר קול. הקיר התחיל לאבד לבנים הרבה לפני שהכוהן הגדול עצמו הוריד אחת.
כדי להבין למה הקיר הזה היה רעוע מהיום הראשון, צריך לחזור לשאלה הבסיסית ביותר, זו שכולם דילגו עליה בדרך למעלה: מה זה בעצם ביטקוין. כאן אני חייב לומר דבר שלא כולם יאהבו לשמוע, שהוא מעולם לא היה השקעה אלא הימור, וזה ההבדל החשוב ביותר שאכתוב כאן היום.
השקעה, בסופו של דבר, מייצרת משהו. דירה מייצרת שכר דירה. חברה מייצרת רווח. פיקדון בבנק מייצר ריבית. אתם יכולים לשבת, לחשב, ולהעריך כמה הנכס שווה לפי מה שהוא מוציא מעצמו, שנה אחרי שנה, גם אם אף אחד לא ירצה לקנות אותו מכם מחר בבוקר. זה מה שהופך אותו להשקעה – יש שם מנוע שעובד בשבילכם גם כשאתם ישנים.
ביטקוין לא מוציא מעצמו כלום. אין שכר דירה, אין רווח, אין ריבית. הוא יושב בארנק דיגיטלי, וזהו. הדרך היחידה שתרוויחו ממנו היא שמישהו אחר, מאוחר יותר, יסכים לשלם עליו יותר ממה ששילמתם אתם. זו לא ההגדרה של השקעה. זו ההגדרה המדויקת של הימור – התערבות על מי יבוא אחריכם בתור. אתם לא מחזיקים בנכס, אתם מחזיקים בניחוש לגבי האדם הבא.
חשוב לי שלא תבינו אותי לא נכון: אני בעצמי לוקח סיכונים, ולא קטנים. לא פעם השקעתי בחברה שהיא בעצם חלום, חברה שאין מספיק נתונים כלכליים מסורתיים שמצדיקים אותה, והסיכוי שלה להצליח קטן. אבל גם אז, מאחורי ההשקעה תמיד עומד רציונל וסיפור שבסופו מישהו מנסה לייצר ערך – מוצר, שירות, עסק שיום אחד אולי ירוויח. זו עדיין השקעה, גם אם נועזת. ביטקוין הוא לא המקרה הזה – הוא לא מייצר שום ערך, ולמען האמת הוא בעיקר משמיד אותו: כל רווח שמישהו מוציא ממנו יוצא מהכיס של מי שיקנה אחריו, ובדרך נשרפות כמויות עתק של חשמל על לא כלום. כאן בדיוק מתחילה הצרה – כשדבר שלא מייצר ערך מתחפש להשקעה, ומיליוני אנשים שוכחים מה הם בעצם מחזיקים ביד.
כאן מגיע החלק שלדעתי ההיסטוריה תזכור הכי הרבה זמן. לכל בועה שהכרנו לפני זו הייתה תקרה אנושית – היא נשארה כלואה בחדר שבו נולדה. בועת הצבעונים המפורסמת בהולנד הגיעה לקומץ אנשים שיכלו בכלל לסחור בצבעונים. בועת חברות האינטרנט של סוף שנות התשעים הגיעה למי שהיה לו חשבון מסחר ועיתון כלכלי בבוקר. חלקן היו ענקיות, גדולות בהרבה דולרים מהביטקוין של היום – אבל הן היו תחומות, סגורות בתוך הקבוצה שלהן.
ביטקוין שונה, והרשתות החברתיות הן הסיבה. בפעם הראשונה בהיסטוריה, המאניה הספקולטיבית לא נשארה בחדר. היא עלתה ישר לטלפון של כולם. בערך אחד מכל חמישה אמריקאים בוגרים מחזיק היום קריפטו כלשהו, ויותר מחצי מיליארד בני אדם ברחבי העולם. היא הגיעה עטופה במשהו שלאף בועה קודמת לא היה: קהילה, זהות, שייכות. לא רק קנית מטבע – נהיית “ביטקוינר”. הצטרפת למשהו גדול ממך. למועדון הזה היה חוק אחד, אותו עיקרון שממנו התחלנו: לעולם אל תמכור. למכור זו לא הייתה החלטה כלכלית, אלא דרך מהירה למצוא את עצמך מחוץ לקהילה. זה כבר לא נשמע כמו שוק. זה נשמע כמו כת.
לכן אני טוען שזו לא הבועה הכי גדולה בהיסטוריה אם סופרים אותה בדולרים. היא משהו מעניין הרבה יותר – היא המבוזרת ביותר שהעולם ראה אי פעם. היא יושבת ביותר כיסים של אנשים רגילים, ביותר מדינות, מכל מאניה שקדמה לה.
כאן נמצאת התוצאה המוזרה. בועה שמוחזקת בידי קומץ שחקנים גדולים מתפוצצת ביום אחד – כולם רצים לאותה דלת בבת אחת, וזהו, נגמר. אבל בועה שמוחזקת בידי מיליוני מאמינים, שכל אחד מהם חונך שלמכור פירושו נידוי מהקהילה, לא מתפוצצת. היא דולפת. לאט. חודש אחרי חודש קצת יותר אוויר יוצא, בזמן שרוב החדר ממשיך להתעקש ששום דבר לא קרה. אפילו עכשיו, כשהכסף מתנקז מהקרנות, המאמינים חסרי התקנה עוד קונים ומחזיקים את הרצפה עוד קצת. זה לא סימן של כוח. זו בדיוק הסיבה שלוקח לבלון הזה כל כך הרבה זמן להתרוקן – תמיד יש עוד מאמין אחד שמוכן לתפוס את הלבנה הבאה לפני שהיא נופלת.
אז מה זה אומר על הכיס שלכם?
אם אתם מחזיקים קריפטו – תבינו מה אתם מחזיקים. אני לא אומר לכם למכור אותו היום, אני לא בעסק של להגיד לאנשים מה לעשות עם הכסף שלהם. אבל “לעולם אל תמכור” היא לא אסטרטגיה, היא אידאולוגיה, ואידאולוגיות בנויות כדי להשאיר אתכם יושבים בכיסא בזמן שמישהו אחר מחליט מתי לקום וללכת. מותר לקחת רווח. מותר לצאת מהקזינו כשאתם מקדימה. המלכודת מעולם לא הייתה ההימור עצמו – אלא האמונה שאומרת לכם שהיציאה שמורה למנודים.
אם אתם מתפתים לדבר החם הבא – ותמיד יהיה דבר חם הבא – קחו אתכם שאלה אחת פשוטה, אותה אחת ששאלנו כאן: מה הדבר הזה מייצר? אם התשובה הכנה היא “כלום, אבל מישהו ישלם עליו יותר אחר כך” – בסדר גמור. רק תדעו שהנחתם הימור, ותנהגו בו כמו בהימור: עם כסף שאתם יכולים להרשות לעצמכם להפסיד, לא עם קופת הפנסיה.
באיגרת #13 דיברנו על להיות “עשירים על הנייר” – עושר שקיים רק כל עוד המחיר האחרון מחזיק. ביטקוין הוא הגרסה הכי טהורה של הרעיון הזה שנבנתה אי פעם. בחברה, לפחות, יש עסק מתחת לנייר. כאן, הנייר הוא כל מה שיש.
האוויר ימשיך לצאת לאט, ואני לא יושב כאן ומנבא לכם מתי, או אם בכלל, הבלון ייגמר – נביא אני עדיין לא. מה שאני כן יודע הוא שתמיד תגיע מאניה חדשה, עם ודאות חדשה ועם קהילה חדשה שתישבע שהפעם זה אמיתי. השאלה היחידה ששווה לשאול היא אם, עד אז, נלמד סוף סוף להבדיל בין הימור להשקעה.
נחיה ונראה.
נתראה באיגרת של השבוע הבא, או במהלך השבוע – אם לא אצליח להתאפק עד אז...