פחות משבוע עבר מאז כתבתי כאן שישראל צומחת מהר מכל מדינות ה-G7. השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני הצמיחה של הרבעון הראשון של 2026. התמ”ג — כלומר, סך כל מה שהמדינה ייצרה ומכרה ברבעון — התכווץ ב-3.3%. לא צמיחה. התכווצות. אז מה קרה? האם הכל היה הגזמה? לא. ועכשיו נסביר למה.
מה קרה ברבעון הראשון
בסוף פברואר 2026 פרץ הסכסוך הצבאי בין ישראל לאיראן. לא מדובר בסיבוב של ימים — מדובר בשבועות של ירי טילים, סגירת בתי ספר, גיוס מסיבי של מילואים, וקריסה מיידית של התיירות. התוצאה: הצריכה הפרטית — כלומר, כמה שהישראלים בילו על קניות, מסעדות, שירותים — ירדה 4.7%. הייצוא ירד 3.7%. ואפילו ההוצאה הממשלתית ירדה 4.8%. שלושה מנועי צמיחה עצרו בבת אחת, לאורך יותר מחודש. על הנייר — זה נראה רע. ובכותרות — זה נשמע הרה אסון.
אבל יש מספר אחד שהתקשורת כמעט לא דיווחה עליו: השקעה בנכסים קבועים — בניה, ציוד, טכנולוגיה — עלתה 12.6%. ענף הטכנולוגיה לא עצר. ענף האנרגיה המשיך להשקיע. מי שתכנן לבנות — בנה. מי שתכנן לפתח — פיתח. המנוע הפנימי של הכלכלה הישראלית לא כבה — הוא פשוט עבד מאחורי הקלעים, בזמן שהחלק שנראה לעין היה בשוק. ועוד דבר שלא הופיע בכותרות: הצפי של האנליסטים היה ירידה של 4%. ישראל הפתיעה לטובה גם ב-3.3% שלה.
רבעון רע לא שובר סיפור טוב
תחשבו על חנות שצומחת כל שנה. יום אחד סוגרים את הכביש שמוביל אליה לצורך תיקון. חודש שלם לא עוברים לקוחות. ההכנסה קורסת. האם החנות פשטה רגל? לא. האם המוצרים שלה פחות טובים? לא. האם הלקוחות נעלמו? לא. הם פשוט לא הגיעו — כי הכביש היה סגור. השאלה הנכונה היא: כשהכביש ייפתח, האם הם יחזרו?
לישראל, הכביש הסגור היה המלחמה. התשובה של בנק ישראל — שמכיר את המספרים טוב מכולם — עדיין אותה תשובה: אם הפסקת האש תחזיק, הכלכלה תצמח 3.8% לשנה כולה. ואם שיחות השלום ייסגרו בהצלחה, הנגיד אמר שאפשר להגיע ל-5.5%.
הסיפור של הרבעון הראשון, הוא למעשה הדגמה של ההבדל בין הזמני לקבוע. אם תהליך לאורך זמן נעצר על ידי סיבה נקודתית, טובה ככל שתהיה וחזקה ככל שתהיה, שאין לה השלכות שלילות לטווח ארוך, אז אפשר וגם צריך להתעלם ממנה ולדבוק במגמה ארוכת הטווח. למעשה, האירועים הנקודתיים האלו הם בדיוק אלו שמשקיעים חזקים מנצלים כדי להרוויח לטווח ארוך.
בהקשר הזה, יש לי דוגמא טובה - למי מכם שזכרונו אינו בוגדני, וגם חוטא בהשקעה בשוק ההון, יכול לזכור שבאפריל הקודם טראמפ הכריז על מדיניות מיסוי דרקונית מול מדינות העולם, במהלך שכלכלנים ומשקיעים רבים חששו שישנה סדרי עולם ויזיק להחזקות שלהם בניירות ערך. מי שצבר קילומטראז’ (או מייליג’, תלוי בכם) בהבנת שיטותיו של טראמפ, ידע להניח שזו יותר הצהרה ממדיניות שתיושם בפועל, סוג של נקודת פתיחה דיפלומטית לדיאלוג שיהיה מאוד מינורי בתוצאותיו, אם בכלל, ולכן - בתוך הירידות החזקות שהיו בשוק בעת הכרזת התוכנית, היה יכול לרכוש מניות בזול, לפעמים אפילו בזול מאוד.
ואז, ביום שישי — טראמפ (שוב) הפתיע
ההכרזה על סגירה קרובה של הסכם מול איראן היא לא הודעה רשמית עדיין. טראמפ אוהב להקדים ולהכריז (כאמור). אבל כשמנסים להבין מה עומד מאחורי זה — מדובר בהסכם שיסיים את הסכסוך הצבאי בין ארה”ב לאיראן, ויחזיר את מיצרי הורמוז לתפקוד מלא. הורמוז — כבר הזכרנו אותו באיגרות #01 ו-#09 — הוא הצוואר הצר שדרכו עוברת כמעט שליש מסחר הנפט והגז העולמיים. כשהוא מצומצם, מחירי האנרגיה עולים. ומחיר נפט גבוה אומר: אינפלציה בארה”ב, דלק יקר, כרטיסי טיסה יקרים, ולחץ על כל הוצאה חודשית.
ועכשיו — חברו את שני החוטים.
המלחמה עם איראן היא זו שפגעה בישראל ברבעון הראשון — וגם זו שמחזיקה את האינפלציה גבוהה בארה”ב. אותה מלחמה, שני קורבנות משני צידי האוקיינוס. ואותו הסכם — אם ייחתם — ישחרר את שניהם: ישראל חוזרת לצמיחה מלאה, ארה”ב מקבלת הקלה במחירי האנרגיה ומרחב להוריד ריבית.
מה זה אומר בכיס שלכם
אם אתם ישראלים ונבהלתם מנתון ה-3.3%: עצרו. הנתון מסביר מה קרה — לא מה יקרה. הסיבה לרבעון הרע ברורה, מתוחמת, ולא מבנית. בנק ישראל לא שינה את התחזית השנתית שלו. ואם הפסקת האש תחזיק — ישראל נכנסת לשנת 2027 עם תנופה חזקה. אם אתם מחזיקים מניות ישראליות: שאלו שוב את אותה שאלה מהשבועות האחרונים — האם הסיפור השתנה? לדעתי — עדיין לא. אבל הקפידו להסתכל על התמונה הכוללת, לא על הרבעונית.
אם אתם אמריקאים שחיים עם אינפלציה ומחכים שהפד (הבנק המרכזי האמריקאי) יוריד ריבית: הסכם הורמוז — אם ייחתם — הוא הבשורה הכלכלית הטובה ביותר שיכולה להגיע אליכם השנה. אנרגיה זולה יותר תוריד אינפלציה, והפד יקבל סוף סוף את המרחב לנשום שהוא מחכה לו.
ולכולנו: השבוע הזכיר שוב שמספר אחד לעולם לא מספר את הסיפור כולו. ישראל מינוס 3.3% — פורסם בכל מקום. ישראל עם 12.6% עלייה בהשקעות באותו רבעון — כמעט לא דיווחו. כך תמיד. את הכותרת קל לכתוב. ההקשר דורש עוד שניים-שלושה משפטים. ואנחנו כאן בשביל ההקשר.
נחיה ונראה.
נתראה באיגרת של השבוע הבא, או במהלך השבוע — אם לא אצליח להתאפק עד אז...