בואו נתחיל עם משהו שקרה ביום רביעי שכמעט אף אחד לא שם לב אליו — או לפחות, לא בצורה שצריך.
הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האמריקאי, קיים את ישיבת הריבית שלו, הכריז שהוא משאיר את הריבית בדיוק איפה שהיא (3.5% עד 3.75%), וג’רום פאואל עלה לדוכן למה שהוא הכריז כישיבת העיתונות האחרונה שלו כיו”ר הבנק המרכזי החזק בעולם. הוא סיים ב-15 במאי. קווין וורש לוקח את ההגה.
רוב הכותרות חגגו את היציבות. “הפד שומר על ריבית — השווקים עולים.” ה-S&P 500 — מדד שעוקב אחרי 500 החברות הגדולות בארצות הברית, ושרוב האנשים משתמשים בו כקיצור דרך ל”מה השוק עושה היום” — סגר ביום שישי בשיא של כל הזמנים: 7,230 נקודות. אפל הכתה את התחזיות. אווירה טובה. שבוע טוב.
סבלנות. בואו נסתכל על מה שבאמת קורה פה.
המספרים מתחת לכותרות
כל חודש, כלכלנים מרכיבים מה שנקרא מדד PCE — תחשבו על זה כחשבונית לאומית. טבלה שמסכמת כמה יותר יקרים נהיו כל הדברים שמשקי הבית האמריקאים קנו, בהשוואה לשנה שעברה. הפד משתמש במספר הזה, יותר מכל מדד אחר, כדי להחליט אם להעלות או להוריד ריבית. השבוע, החשבונית הלאומית הראתה עלייה של 4.5% במחירים.
להשוואה: יעד האינפלציה של הפד הוא 2%. הם מעל פי שניים מזה.
יש גם גרסה של המדד הזה שמוציאה ממנו מחירי מזון ואנרגיה — כי אלה קופצים הרבה בגלל מזג אוויר ואירועים ביטחוניים, ולא תמיד משקפים את מה שקורה בכלכלה הרחבה. גם הגרסה הזו — 4.3%. עדיין יותר מפי שניים מהיעד.
ותוצר — הסכום הכולל של כל מה שהמדינה מייצרת ומוכרת בשנה — עמד על 2% לרבעון הראשון. נשמע בסדר, עד שעושים קצת חשבון. בדולרים, הכלכלה גדלה ב-5 עד 6 אחוז. אבל רוב הצמיחה הזו היא פשוט אינפלציה: אותם דברים, שעולים יותר. בפועל — בסחורות שיוצרו, בשירותים שניתנו, בעושר אמיתי שנוצר — כ-2% בלבד. ההפרש בין המספרים האלה הוא לא צמיחה. זה יוקר מחיה.
אז הפד יושב על ריבית שלפי המדד שלו עצמו, כנראה צריכה להיות גבוהה יותר. אבל הוא לא מעלה. ובוודאי שלא מוריד. הוא קפא.
הדבר הכי מעניין בהצבעה של יום רביעי
כאן אני רוצה שתשימו לב, כי התקשורת הפיננסית בעיקר התעלמה מזה.
הוועדה המוניטרית של הפד — 12 כלכלנים וממשלים שמצביעים בפועל על מה שקורה לריבית — הייתה מפוצלת 8 מול 4. ארבעה מהם הצביעו נגד הרוב, כלומר רצו משהו שונה. זה הפיצול הפנימי הגדול ביותר בוועדה הזו מאז אוקטובר 1992. ארבעה אנשים ישבו באותו חדר, ראו את אותם נתונים, ואמרו: זה לא נכון.
לא יודע בדיוק מה כל אחד מהארבעה רצה. חלק כנראה רצו להוריד ריבית (האופטימיסטים שחושבים שהאינפלציה תיפתר מעצמה). חלק כנראה רצו להעלות (הניצים שחושבים ש-4.5% הוא כבר שריפה, לא ניצוץ). אבל העובדה שהצבעה כל כך מפוצלת אומרת משהו חשוב: גם האנשים שמנהלים את המערכת המוניטרית לא מסכימים ביניהם על מה שקורה ועל מה לעשות.
כשאנשים כאלה מחולקים, אי-הוודאות היא המוצר האמיתי שמייצרים. ושווקים שונאים אי-וודאות — עד שהם מפסיקים לשנוא אותה, וזה בדיוק הרגע שבו הם צריכים.
אז למה המניות עולות
זה החלק שמבלבל את רוב האנשים, ובצדק. אם האינפלציה גבוהה, אם הצמיחה איטית, אם הפד קפא ומחולק — למה השוק בשיא?
התשובה הקצרה: כי אינפלציה טובה למספרים של חברות מסוימות, גם כשהיא רעה לארנקים של כולם.
הנה איך זה עובד. חברה מוכרת לכם משהו ב-100 דולר השנה. שנה הבאה, בגלל אינפלציה, אותו דבר עולה 110 דולר. ההכנסה של החברה עלתה ב-10%. שולי הרווח שלה — הפער בין מה שעולה לה לייצר משהו לבין מה שהיא גובה עליו — נשמרו או אפילו גדלו, כי היא העלתה מחירים מהר יותר מהעלייה בעלויותיה. על הנייר, החברה נראית צומחת. המשקיעים מתרגשים. מחיר המניה עולה.
אבל אתם, הלקוחות, שילמתם 10 דולר יותר על אותו דבר בדיוק. כמות הדברים שהכסף שלכם יכול לקנות — ירדה.
אז כשאנליסטים בוול סטריט מתארים את הרגע הזה כ”חברות שמרוויחות מכוח תמחור”, מה שהם אומרים בשפה פשוטה הוא: חברות מצליחות לגלגל את העלויות הגבוהות שלהן עליכם, והמשקיעים מתגמלים אותן על כך.
תיק ההשקעות שלכם עלה. גם החשבון בסופר עלה. אחד מהמספרים האלה מרגיש כמו ניצחון. השני לוקח אותו בחזרה, בשקט.
נכנס קווין וורש
ב-15 במאי, ג’רום פאואל מעביר את המפתחות לקווין וורש. וורש הוא אדם חכם — מנהל לשעבר של הפד, בוגר מורגן סטנלי, מישהו שכבר היה בחדר. אבל הוא נכנס לתרחיש שאין לו יציאה נקייה.
לי זה נראה ככה. תדמיינו שאתם נוהגים ברכב הרבה זמן, ומד הטמפרטורה של המנוע עולה לאט — בהתמדה — אבל המשכתם לנסוע כי כמעט הגעתם. אז עוצרים, נותנים את המפתחות למישהו אחר ואומרים: “בבקשה, תמשיך.”
לנהג החדש יש שלוש אפשרויות. להמשיך ולקוות שהמנוע מחזיק (לשמור על הריבית, לתת לאינפלציה לרוץ). לעצור עכשיו ולפתוח את המכסה (להעלות ריבית, להאט את הכלכלה, לסכן מיתון). או לנסות למצוא דרך שלישית — שילוב כלשהו של מסרים ורטוריקה שמשכנע את השווקים שהוא שולט, מבלי לעשות משהו כואב באמת.
ההיסטוריה לא אוהבת את האפשרות השלישית. אבל היא נשארת הכי אטרקטיבית מבחינה פוליטית.
לדעתי האישית, וורש ינסה לבסס אמינות מהר — כנראה עם שפה שנשמעת קשוחה יותר על אינפלציה מזו של פאואל. אם זה יתורגם להחלטות ריבית ממשיות — נראה ביוני.
מה זה אומר על הכיס שלכם
בואו נהיה מעשיים, כי בשביל זה אנחנו פה.
אם יש לכם משכנתא או הלוואה שהתשלום החודשי שלה משתנה עם הריבית: אל תצפו להקלה בקרוב. הפד לא מוריד. השוק מתמחר לכל היותר הורדת ריבית אחת של רבע אחוז עד סוף השנה — וזה בתרחיש האופטימי. התשלום החודשי שלכם הוא התשלום החודשי שלכם עוד תקופה.
אם יש לכם חיסכון בפיקדון (אני מדבר עם האמריקאים שבחדר) שעוקב אחרי ריבית השוק — מהסוג שמשלם לכם הרבה יותר מחשבון עובר ושב רגיל, כיום סביב 4 עד 5 אחוז בשנה: דווקא כאן פד קפוא עובד לטובתכם. ריבית שנשארת גבוהה אומרת שהכסף שלכם ממשיך לעבוד. אל תמהרו להזיז אותו למקום מסוכן יותר רק כי השווקים עולים.
אם יש לכם מניות, קרנות סל או קרן פנסיה: התיק נראה טוב על הנייר. אמנם שווה לשאול אם הרווחים האלה אמיתיים או סתם אינפלציה בתחפושת. אם האינפלציה עומדת על 4.5% והתיק שלכם גדל ב-7%, הרווח האמיתי שלכם קרוב ל-2.5%. עדיין חיובי — אבל לא מרגש כמו הכותרת. בכל מקרה, מניות בסביבה של דרמות טכנולוגיות מדי יום נשארות בעיני המשחק הכי מעניין בעיר.
ואם אתם חושבים על הוצאה גדולה — רכב, שיפוץ, קנייה משמעותית — הייתי ממתין, רואה מה וורש עושה בחודשים הראשונים שלו, לפני שמניחים שהמחירים הולכים לרדת בקרוב.